יופי שבאתם!

נולדתי וגדלתי בקיבוץ החותרים שבחוף הכרמל (עין הנוטר למיטיבי הלכת). הקיבוץ לא עזב אותי מעולם אבל אני עזבתי אותו לפני עשרים שנה (והלב עדיין שם). היום אני מתגוררת במושב שדמות דבורה, בגליל התחתון למרגלות התבור (איזה הר זה!). אני מושבניקית גאה אבל תמיד אהיה זאת מההרחבה.

אני סופרת, מרצה, מנחה סדנאות כתיבה ופעילה חברתית. "חג המשק" הוא ספר הביכורים שלי, שלושת אחיו הצעירים מתהווים ברגעים אלו ממש ועתידים לראות אור בקרוב (אחד אחד, יש למה לחכות!).
אני נשואה למוקי (שאגב נראה בול כמו מוקי וגם עונה לשם גל אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות) ואמא לשלושה (יש לי ילד חייל!).

***
אגב, כמעט תמיד אפשר למצוא אותי בטוויטר (אלה צביאלי היא האלטר אגו שלי, קוראי "חג המשק" מבינים למה), ובפייסבוק. מוזמנים לעקוב אחרי, יש מלא סיפורים! ​ומוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ השקטה והבלתי חופרת בעליל שלי, דברים טוביםשבה אני משתפת בתרגילי כתיבה ובעוד דברים טובים, שלי ושל אחרים.

וגם, אם טרם יצא לכם - תקראו את חג המשק וספרו לי מה חשבתם עליו. אני ממש אשמח.
ובאותו עניין - להרצאות (מעולות ומומלצות) בעקבות "חג המשק" - דברו איתי! 
מי אני - שני הדר image

כמה מילים על סדנאות הכתיבה

אני מנחה סדנאות כתיבה ברחבי הארץ, בין השאר בתל אביב, במסגרת "המגירה" - ביה"ס לכתיבה של כנרת זמורה (הוצאת הבית שלי), בגליל התחתון וגם אונליין, ולמעשה פותחת קבוצות כתיבה בהזמנה ובתיאום בכל מקום, בארץ ובעולם. אין לכם מושג אילו דברים קורים בסדנאות הכתיבה, וכמה שהלב מתרחב, שוב ושוב. הכתיבה מרפאת, הקבוצות אינטימיות, אנחנו כותבים ומקשיבים, משתפים (מי שרוצה, אני לא מכריחה), צוחקים וגם בוכים, ויש כאן מסעות ומתהוות כאן קבוצות לחיים, ובשבילי כל קבוצה היא שליחות וכל תלמיד הוא כמו ילד שלי, אני מיד מתאהבת. לסדנאות הקרובות:

11.7.24 פרוזה למתחילים בגליל התחתון

ימי חמישי 18:30-21:00, 12 מפגשים

במהלך הסדנה נעבור בדרכים החשובות והקלאסיות לבניית סיפור, על כל מרכיביו. נכתוב המון, נתרגל המון, בדרכים שונות, מאתגרות ויצירתיות, נקרא ונמשב יחד את הטקסטים שייכתבו בסדנה, וגם נצחק, נבכה, נאכל, נתרגש ונחפור בתוך הראש ובתוך הלב. מעולה לבעלי לב חלש ורך, ועוד יותר לקשוחים. לפרטים והרשמה: 054-5603592

30.7.24 פרוזה מהחיים, "המגירה", תל אביב

סדנת כתיבה בת 6 מפגשים, ימי שלישי, 19:00-21:30

כשחזרתי למקום שבו חניתי את הרכב שלי, על חצי מדרכה בתל אביב, אישה אחת ארבה לי שם ושטפה אותי בקללות וגידופים. את חלון הרכב שלי היא כיסתה בעלים יבשים, ענפים ודובונים ספוגיים, משקית החטיפים של התינוק שלה. האישה הזאת כעסה עלי מאד, הרכב שלי הפריע לה לעבור עם העגלה על המדרכה. חתיכת סיפור זה היה. סיפורים יש בכל מקום וכל שנותר לנו, המספרים, הוא לחדד את החושים – ולצאת אל מלאכת הליקוט. צריך להרים אותם מהוויכוח על החניה, לקטוף אותם מהבחורה מהמזרון שלידך בפילאטיס – ההיא שכל פעם מאחרת, מהעגלה של האדם שעומד לפניך בסופר – ההוא שברגע האחרון, באמצע הקופה, נזכר שהוא שכח משהו, או משיחת הטלפון של ההוא שיושב לידך ברכבת ולא מפסיק להתווכח. מהוואטספ המשפחתי, מקבוצת הורי הגן, מהרשתות החברתיות, הכל שם. זה מה שנעשה בסדנה.

לכל הפרטים

זיכרון טוב - סדנת כתיבה חד פעמית בהזמנה

שעתיים וחצי של סדנה חד פעמית בהזמנה

זכרונות וסיפורים חבויים בתוכנו. איך לגלות אותם ולהצליח לכתוב דווקא כשמרגישים שהכל חסום ותקוע? איך לפגוש זכרונות שלא זכרנו שקיימים בנו? ואיך לכתוב כשכל כך רוצים לספר אבל לא מצליחים לדבר? זיכרון טוב היא סדנת כתיבה חד פעמית, מרגשת ומהנה במיוחד, משחררת ומעצימה, שמתאימה לכולם (באמת לכולם). הסדנה, באורך כשעתיים, מומלצת מאד לעבודה חווייתית בקבוצות.

צביאלה - תרגילי כתיבה בטוויטר

לפעמים, בתקופות, כשנחה עלי הרוח. תעקבו.

לפעמים אני מעבירה בטוויטר כמה ימים של תרגילי כתיבה, בכיף שלי. מרגש ומדהים לראות כמה אנשים שאני לא מכירה לוקחים בזה חלק, כותבים ומשתפים. סתם ככה, כי כתיבה היא באמת מנוע ודלק וריפוי וסיפוק וברחב הטוויטרי המלא ברעל, אם אפשר קצת לשנות ולהיטיב - זאת זכות גדולה.

כל הבלגן - כאן

מוזמנים לדבר איתי על סדנאות כתיבה, הרצאות על חג המשק, כתיבה וסיפורים ובכלל. מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ השקטה והבלתי חופרת בעליל שלי, דברים טובים, שבה אני משתפת בתרגילי כתיבה ובעוד דברים טובים, שלי ושל אחרים, וכמובן לעקוב ברשתות (משתדלת שיהיו שם רק דברים טובים).


בהשתתפות: אבישג רבינר, אוריין צ'פלין, אילה דקל, הדס ליבוביץ', יעל גובר, יערה בר, שני הדר, שרון רשב"ם פרופ. ליווי מוזיקלי: חן רותם לפרטים והרשמה: מיכל שני 052-4700553קרא עוד


  • תאריך: 08/11/2024 11:30 PM
  • מיקום: מעגן מיכאל, ישראל (מפה)
  • מידע נוסף: מועדון "בצוותא"

מחיר:30

קרא עוד

אירועי העבר

כותרתתאריךמיקום
שפת אם - בגלריה דורות 01 נובמבר 2024קיבוץ דורות, ישראל
שפת אם - בבית הראשונות - עמק חפר 22 אוגוסט 2024בית הראשונות עמק חפר
ערב של ספרות רומנטית 18 אוגוסט 2024שדרות יד לבנים 63, תל אביב-יפו, ישראל
שפת אם - בית הישג בתל אביב 24.7.24 24 יולי 2024בית הישג, תל אביב
כמה מילים על חג המשק image
..."ואל תקראי לי אלה אם אני לא מעלה כאן מופע חג משק שבכל תולדות התנועה לא נראה כמותו, ואני לא מדברת על עין הנוטר, כן? אני מדברת איתך על מופעים שבקיבוצים הכי עשירים לא הפיקו מעולם. אני מדברת איתך על מופע שיוציא לכל הקיבוץ את העיניים, ובמיוחד לגבע הזה, מנהל הקהילה החדש, שמשום־מה החלטתם שהוא מכולם יהיה זה שיקבע מי יקבל את הדירה של יהודה סמש, והוא מכולם זה שמטרפד לי את המשך הלימודים, והוא מכולם זה שיש לו סיבות שבכלל לא קשורות לקיבוץ ולתפקיד שלו למרר לי את החיים, והוא מכולם האחרון שאפשר לחשוד בו שיהיה אובייקטיבי בכל מה שקשור אלי ואל משפחת צביאלי כולה.
אגב, אין לי מושג איך את מסתדרת איתו, בעיני כדאי לך מאוד לשמור על התחת שלך, ואם כבר מדברים על תחת, אל תקראי לי אלה אם עד חג המשק אני לא יורדת לפחות ארבעה קילו!"


השנה היא 2002, וקיבוץ עין הנוטר עומד לפני אחד הרגעים הדרמטיים בתולדותיו. במקביל להכנות ל"חג המשק", חגיגת שישים שנה להיווסדו, מתכונן הקיבוץ ל"יום הקובע", היום שבו יוכרע שיוך הדירות בקיבוץ העובר תהליך הפרטה סוער.
לעין הסערה מוטלת, או אם לדייק - לחלוטין מטילה עצמה, אריאלה (אלה) צביאלי, בת למשפחה ידועת שם בקיבוץ, החולמת, מסיבותיה שלה, להוכיח את עצמה ולשדרג סוף סוף את חייה המדשדשים זה שנים במקום. אך האמוציות גואות בקיבוץ; מאבק עתיר יצרים על הדירה הפנויה היחידה שנותרה; משקעים לא פתורים מתקופת הצבא; סודות משפחתיים שכבר אי אפשר לקבור; נבואה של דרוזית זקנה, ואולי יותר מכולם, גבע, מנהל הקהילה החדש, החתיך, הלא קיבוצניק והלא פנוי, מטילים את אלה לקלחת אישית, רומנטית, משפחתית ואידאולוגית שלא פשוט לצאת ממנה.

שני הדר, מציגה ביצירת הביכורים שלה, חג המשק, קומדיה רומנטית שנונה, קולחת ומקומית מאוד. מפוכחת, אך מלאת אהבה לקיבוץ על כל מגרעותיו ומעלותיו; על החיבוק ועל חיבוק הדב; על המשפחה הביולוגית והמשפחה הקיבוצית; על המר והמתוק.

קומדיה רומנטית ישראלית מושלמת. לא פחות מזה.

קומדיה רומנטית ישראלית מושלמת. לא פחות מזה.
זו קומדיה מצחיקה (אבל גם נוגעת ללב), קלילה (אבל גם מצליחה לגעת בנקודות קיבוצניקיות כבדות), אוורירית (אבל כל כך דחוסה באירועים עד שלפעמים תצטרכו אוויר. אם הייתם בסופ״ש בקיבוץ אתם יודעים על מה מדובר) ובעיקר כל כך ישראלית ומשלנו (אבל כל אחד, מכל מקום, יצליח להבין אותה ולהתחבר).
מאחורי הספר הזה היו הרבה הרבה - וגם המון - רגעי משבר. האישה הזו צלחה את כולן כמו נינג׳ה. ״חג המשק״ הוא לגמרי הספר שאתם רוצים לחג הקרוב, וגם לזה שאחריו. 
״חג המשק״ הוא הספר שכולנו רוצים על מדף הקומדיות הרומנטיות הישראלי שלנו, שסוף סוף מתחיל לקבל צורה. 
ולמרות שהוא ספר ביכורים, הוא אינו כזה בשום צורה. הוא ספר בשל, אלגנטי, מדויק ובעיקר מצחיק מאוד. 
בדיוק כמו האישה שכתבה אותו.
עומר ברק, סופר

ספר מרהיב, מבליח כיהלום מלוטש

גמאתי וגמעתי את ספרה המרהיב של שני הדר בשני לילות ויום. ספר הביכורים הנ"ל בשל ומענג מאין כמותו. כספר ילדות והתבגרות בקיבוץ הוא מדויק ואותנטי להפליא. כרומן שנמדד ביחס למאורות גדולים כמו 'הביתה' ו-'היינו העתיד' שעסקו בהוויה הקיבוצית, הוא נותן 'פייט' ואף מבליח כיהלום מלוטש. לאמר שאהבתי יהיה לשון המעטה. 
אחד הטובים שקראתי בעשור האחרון.
קרני עם-עד, עיתונאי

יוצא מן הכלל!

מרתק, מצחיק וכתוב נפלא! 
שיר אשכבה רומנטי ומושלם למפעל שנגוז והתפוגג.
דן חמיצר

נועד לגדולה

כשעבדתי בחנות ספרים ובכל יום פתחתי ארגזים מלאים בספרים חדשים, יכולתי כמו הרבה מוכרים ומוכרות לזהות רבי מכר עוד לפני שקראתי מילה מהם. 
אני לא יודעת להסביר את זה. זה כמו חוש שישי (צדקתי בכל פעם מחדש!).
הרגע קבלתי חבילה ענקית עמוסת ספרים וברגע ששלפתי את הספר הזה ידעתי שהוא נועד לגדולה.
אני לא מכירה את הסופרת.
ראיתי תמונה שלה מחזיקה את הספר לפני כמה ימים והלב שלי פירפר.
ידעתי שזה הספר שאני חייבת, מוכרחה, צריכה אבל דחוף!
אני קוראת לאט בתקופה הזו. ממש לאט. ואולי רק בעוד חודש או חודשיים אוכל להגיד לכם משהו על העלילה (העמודים הראשונים מעולים), אבל כבר התרשמתי מהסופרת שהיא גם עיצבה את העטיפה יחד עם אמרי זרטל.
איזו עטיפה יפה! והדש בצד הרס אותי סופית. ואוווו. איזה יופי.
חג המשק - קומדיה רומנטית עם הרבה גזר / שני הדר.
חם לי! אני מזיעה! כל מה שאני רוצה זה קומדיה רומנטית עם או בלי גזר. כל מה שאני רוצה זה לקרוא את הספר של שני הדר.
מאירה ברנע גולדברג, סופרת

להיות במתח עם חיוך מרוח על הפנים

מכירים את זה שאתם יושבים לצפות בסרט, וכבר מהשניה הראשונה די ברור לכם אם מדובר בסרט מתח, בקומדיה או בסרט תקופתי?
הנה ספר שהיה לי כל כך כיף לקרוא; הוא קליל (ממש), מצחיק (נורא), חכם (מאד), רגיש (בעיקר) ועוד מלא מילים שכיף להגיד עליו, אבל הכי הכי (וצריך להגיד את זה), הוא מיוחד כי הוא ספר מתח קומי. או - קומדיה שמסופרת בצורה מותחת. וזה, זה כבר ממש מיוחד.
ממש מיוחד לצחוק ממשהו מותח. ממש מיוחד להיות במתח עם חיוך מרוח על הפנים. פשוט, ספר כיפי.
ובכלל - היה ממש כיף להיכנס לקרביים של חיי הקיבוץ וקצת לחיות שם לאורך התקופה בה קראתי את הספר.
חגי שומרוני, סופר

אם אפשר תנו לי את כל הפרטים העסיסיים בבקשה

מזמן כבר לא שמתי ידי על ספר שכבר בפרולוג הדליק אותי וסיקרן אותי.
לרוב לוקח לספרים זמן להתחמם ולהתבשל אבל בחג המשק, "החגיגה" מתחילה מהעמוד הראשון.
זו לא קומדיה, לא ספר מתח ולא הרומן הרומנטי, אבל יש בו קצת מתח, קצת אהבה והרבה צחוק.
כן היו קטעים שצחקתי בקול.
הסיפור כולו משתלב בקיבוץ. בשביל בן עיר/תושבניק שכמוני הכי מסקרן לדעת איך הם מתנהלים שם הקיבוצניקים האלו. מה קורה אצלם שם בחדרי חדרים. אם אפשר תנו לי את כל הפרטים העסיסיים בבקשה. אז בחג המשק קיבלתי הכל מהכל. בתיאורים קולחים, זורמים ושנונים.
אלה גיבורת הספר לא ממש מבינה את החוקים ואת הקופסאות שמנסים להכניס אותה לתוכן – קצת כמו כולנו. חיה קצת בסרט משל עצמה – קצת כמו כולנו, וממש רוצה שהאהבה תנצח – קצת כמו כולנו.
והכי מאמינה ביהיה בסדר – שזה המוטו הלאומי של כולנו.
אולי בגלל זה, התחברתי אליה והזדהתי איתה וממש אבל ממש רציתי שתצליח.
הצליחה? אני שונא ספוילרים אז שימו ידכם על עותק של "חג המשק", לפני שזה יהפוך לסדרה בנטפליקס, כי תמיד הספר עולה על הסדרה.
גיורא נוה

התאהבתי בה.

התאהבתי בה. פשוט הקול שלה ואיך שהיא מערבבת את הקפה, שיגעון הגדלות במעטפת ילדותית, הקשר העמוק עם חברי הילדות ונקודת המבט היחודית על העולם שמעבר.
מעבר למחשבות שלה, מעבר למקום הצפוף בו היא גדלה, ויש שם טיפוסים מעצבנים, וכעסתי שמתעלמים ממנה, ושוב צחקתי כי היא אחת שיש לה פה ויודעת לענות.
והיו לנו דרמות ומתח ואם תכירו את המשפחה שלה תבינו הכול, על מספר בבגדים ואחים לצרה, על בדידות בתוך יחד ואיך פורצים גבולות במסגרת עתיקה.
אם אתם רוצים לראות ולשמוע דרך קריאה, להסחף אחרי דמויות עמוקות ולצלול לאוסף אינדיבידואלים שהשבלונה במפעל לא החתימה את רובם - ממליץ בחום על "חג המשק".
נצר

חג המשק. במילה אחת - ח ג י ג ה.

שני הדר כתבה ספר שיגרום לכם לצחוק בקול רם (ראו הוזהרתם), יעורר בכם נוסטלגיה עזה (אם אתם ילידי שנות ה-70 כמוני) או קנאה עזה אם נולדתם אחרי. אתם עומדים להתאהב בצביאלה, להתעצבן על ערבה וכרמל ולהקשיב ממש לתלמה החכמה.
ספר שכולו אור, אהבה, כנות והומור מושחז כמו שרק קיבוצניקיות יודעות.
בתור מי שכל ילדותו חלם להיות קיבוצניק, התענגתי על סיפורי הקיבוץ שהיה כאן פעם. מברז הסודה בחדר האוכל ועד ליחסים המורכבים שבין בני שכבת הגיל, הלא הם "האחים הלא-ביולוגיים".
"אורחים מכל קצוות הארץ ונכבדי התנועה הקיבוצית כולה הגיעו לחזות בחג המשק."
תגיעו גם, ההנאה מובטחת!
אורן ולדמן, סופר
כבוד
מי שנכנס לחדר האוכל
במגפיים עם זבל ישר מהרפת
מקבל מהמגישה קציצה נוספת.
(יורם טהרלב, משק יגור, טיוטה)

***
פרולוג
1994

"לאן את צריכה?"
"לעכו, בית הספר לקציני ים." מהאופן שבו התרוממו משקפי השמש מדגם רייבאן מעל הגבות שלו, יכולתי לראות שהוא לא ציפה לתשובה הזאת. הוא חייך חיוך רחב ונד בראשו רק ניד אחד, של הבנה, ואז ענה, "היכנסי בבקשה," ואני נכנסתי, ואמרתי, "תודה," והתיישבתי במושב שלידו, והידקתי עלי את חגורת הבטיחות, ושתקתי. תורךָ, אמרתי לעצמי בלב.

"כל כך צעירה וכבר במדים? אין לך מה לעשות בחיים?" הוא לא איכזב ואני חייכתי, אבל המשכתי להסתכל קדימה, אל הכביש שנבלע במהירות תחת הרכב. מזווית העין הצלחתי לראות שהאף שלו קצת סולד, ושהידיים שלו האוחזות בהגה חזקות ושזופות. שהשערות הבהירות שעליהן זורחות בשמש ושהוא נראה בערך בגילי, אף שהיה ניתן להניח שהוא כבר אחרי צבא, נוהג בנינוחות ברכב בגון פיסטוק בוהק מניקיון, מדגם שכמותו לא נראה מעולם במגרש החניה הגדול של הקיבוץ. הוא הדיף ניחוח של ניקיון גברי, וכשתופף ביד אחת על הברך, לקצב מוזיקה שלא הכרתי, הוא נראה לחלוטין שבע רצון מעצמו.

"איזה יורם! מה אתה עושה בחיים המשעממים שלך?" התנערתי ועניתי במהירות. הוא צחק צחוק גדול תוך שהוא זורק את הראש לאחור, ויכולתי לראות שיש לו גומות עמוקות וארוכות שמגיעות כמעט עד העיניים. רציתי שהשיחה תימשך, אבל בתשדיר השירות ששנינו ציטטנו, הדיאלוג נקטע ברגע הזה בדיוק, ואני לא ידעתי איך ממשיכים, כי לא ידעתי איך מפתחים שיחה עם אנשים שלא מכירים. זה לא משהו שלימדו בקיבוץ. אז המשכתי לפזול אליו בזהירות ולהתעסק בדסקית שלי.

הוא לבש מכנסי דגמ"ח בצבע חאקי בהיר, ואני ניחשתי שלרגליו הוא נועל טימברלנד זהובות, כבדות, של גברים מפרסומות לסיגריות קאמל. הסריג שלבש נראָה רך ויקר. אני לא באמת מבינה משהו במחירים של סריגים, ובכלל בבגדים שקונים בחנויות. מרבית הבגדים שלי לוקטו באהבה בסלסילות היד-שנייה שניצבות תמיד במחסן הבגדים מתחת למכונת הסימון. המראה המסודר למשעי שלו היה שונה מאוד מגדודי הפלאנלים שהיינו אנחנו, מג'ינס הליווי'ס המרופט ומגופיות הכותנה הלבנות שלבשנו כולנו בקיבוץ. השיער שלו היה חום בהיר עם נגיעות של זהוב, וכשהוא צחק, העיניים שלו נהיו קצת סיניות.

אם הייתי יחיעם צביאלי, כבר הייתי פוצחת בשיחה. כבר הייתי מתחבבת עליו בחיוך כובש, כבר הייתי שואלת מי הוא ומה הוא עשה כאן בקיבוץ, ושל מי הוא ומה הוא הביא. אנשים לא סתם נכנסים אל הקיבוץ ויוצאים ממנו. אם הייתי אבא שלי, כבר מזמן הייתי מוצאת איזה קצה חוט לאחוז בו מתוך פקעת החוטים המבולגנת, כבר מזמן הייתי מושכת בעדינות פיסה שתתיר קצה של קשר מסורבל. איזה מישהו שמכיר מישהו ששנינו מכירים, איזה דוד שלו שבטח היה עם אבא שלי בחטיבה שבע או במילואים, ואז הייתי מצליחה אולי להמשיך את השיחה הזאת, שאפילו לא התחילה. התרמיל העצום הכביד לי על הברכיים ודחק את הגב שלי אל משענת המושב, ואני ניסיתי לנשום וגם לחשוב על משהו טוב להגיד.

ואז הוא התחיל לשרוק. הוא שרק לא רע, זאת האמת. אני יכולה להרוג אנשים ששורקים. זה נשאר לי עוד מההפלגות במסגרת הימייה של הקיבוץ, ששנאתי בכל לבי. גם נפטון, אל הים, שונא ששורקים. הוא חושב ששורקים לאישה שלו ואז הוא מחולל סערה, ובגלל זה אסור לשרוק בים וזה ידוע, וחוקים נכתבים בדם וגם זה ידוע, אבל מי שמכיר אותי, יודע טוב מאוד שגם ליד אלה צביאלי אסור לשרוק. זה עושה לי צמרמורת, מהסוג שקורה כשמגרדים בטעות את הציפורניים בבטון בזמן שמכינים משרוקית מגוגו של מִשמש על המשטח שמחוץ לבית הילדים. אבל הוא שרק לא רע, וזה היה האוטו שלו, אז לא אמרתי כלום, ובכל מקרה – לא מצאתי שום דבר חכם להגיד, אז שתקתי. קצת קיוויתי שהוא ישאל איפה אני משרתת, אבל הוא לא שאל, וחשבתי שבטח אני נראית לו קטנה ועלובה עם המדים האלה שלי, שאני נראית בהם בת שתים-עשרה, ועם מעיל הדובון. ניסיתי להגיד לעצמי שמה אכפת לי ממנו בכלל, עם השריקות האלה שלו, והבגדי-ערב, והזחיחות.

הוא שיחק עם הרדיו, חיפש ודילג מתחנה לתחנה, וכשכל הנחלים הלכו לים ואריק לביא פרץ מרשת ג' כמו הד שעולה מההרים והכריז, "רוצה לדעת למה? כובע!" לא התאפקתי והכרזתי גם אני איתו. ברגע הזה הוא סובב אלי שוב את הראש, ושוב חייך, כי את ה"כובע!" קראנו בקול שנינו יחד, ושוב הוא הרים את הגבות, נדמה לי שהיה שם אפילו מבט של התפעלות. "אבא שלי לא סובל את אריק לביא," אמרתי בשקט. "סבתא שלי היתה פעם מאוהבת בו," הוא ענה. "אז נראה שזה לא יקרה בינינו," החזרתי.

"לאן את צריכה להגיע? איפה את משרתת?"
"רחוק, אזור צפת."
"יב"א?" הוא הפגין בקיאות.
"מודיעין."
"איפה במודיעין?"
"לא יכולה להגיד לך. אני אצטרך להרוג אותך וזה." לא האמנתי שזה יקרה, אבל הוא צחק.
"אז של מי את?"
"של מי אני?"
"מהקיבוץ, את יודעת. מאיזו משפחה?"
"למה, את מי אתה מכיר?"
"מכיר, מכיר," גם הוא היה די חשאי.
"צביאלי."
"מה צביאלי?"
"אני. צביאלי."
"אבא שלך זה יחיעם?"
"אתה מכיר אותו?"
"יש מישהו שלא מכיר את יחיעם צביאלי?" הוא לא חייך כמו שבדרך כלל מחייכים האנשים שמכירים את אבא שלי.
"מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?"
"מכיר, מכיר," הוא הינהן באיטיות ושוב הגביר את הרדיו, ושתק והתרכז מאוד בנהיגה. גם אני התרכזתי מאוד באבזמים של התיק שלי, שפתחתי וסגרתי ופתחתי וסגרתי, וחשבתי מה דפי היתה אומרת עכשיו, כי לדפי בטוח היה מה להגיד, לדפי תמיד יש מה להגיד, ובהיתי ישר בכביש והרגשתי את הים בקצה של עין שמאל ואת רכס הכרמל בקצה של עין ימין, מטושטשים לי בתוך הדרך, ורציתי שתיגמר כבר הנסיעה הזאת, וגם רציתי שתימשך וקיוויתי שיתחיל שוב שיר מצחיק ברדיו, אבל אז אריק איינשטיין התחיל עם שיר השיירה המעצבן שלו, ואני אמרתי בשקט, "מה זה, יום האריק היום?" וראיתי שהוא קצת מחייך וקצת גם לא.

רגע לפני שנחלצנו מהרכב שלו בתחנה המרכזית של חיפה, קודם התרמיל הכבד ואז אני, הוא סובב אלי את מחצית גופו, זרוע שמאל שזופה ומקופלת שרוול חבקה את ההגה. ושוב הוא חייך חיוך מלא גומות ואז שאל, "וזמן לבלות נשאר לך?" ואני נעניתי בחיוך מצועף, ובשתיקה נשאתי מבט מרמז לכיוון הים. קיוויתי ממש שהוא הבחין שהחיוך שלי מצועף ושהשיער שלי טיפה התבדר הודות לרוח הים המלוחה. הוא צחק שוב ודהר משם, ובצחוק הזה שלו, כשראשו מוטה לאחור, הוא נראה בעיני לרגע "שאגו בחורים", ואני דימיתי ששנינו עכשיו בגוונים של שחור ולבן ואפור ובג'יפ פתוח, אני במטפחת קשורה מתחת לסנטר, חמושה במשקפי שמש גדולים, ורוח אלוהים מנשבת על פני הים.

אי אפשר היה ממש לראות משם את הים, שהיה חבוי מאחורי תחנת דלק מטונפת. האוטובוס האדום של אגד נשף על הפנים שלי אוויר חום רוגז, כשלרגע עוד עמדתי שם, מבולבלת. פתאום הבנתי שהזר הזה, שבאופן שאי אפשר להסביר במילים נדמה שהוא קצת מכיר אותי, נסע משם עם הרכב החדש והמצוחצח בירוק פיסטוק שלו, ואין לי שום מושג מי הוא. שאין לי מושג בכלל מה הוא עשה בקיבוץ, ושבטח בחיים לא אראה אותו שוב, כי מה הסיכויים, ושאם הייתי מפטפטת איתו קצת יותר מלצטט בנוסטלגיה תשדיר שירות מהטלוויזיה של ילדותנו בשנות השמונים, אולי, רק אולי, אבל אני הרי לא ידעתי בכלל איך לדבר עם זרים, כלומר אנשים שהם לא מהקיבוץ, גם לא מהמשפחה שלי וגם לא בני הכיתה שלי. אלה, את מטומטמת, סיכמתי לעצמי, אבל כשהגעתי לבסיס, אחרי שלוש שעות של בחילה עמוקה באוטובוס שהתפתל בעליות לצפת, כבר כמעט שכחתי איך התחיל לי היום הזה, וכשדפי קפצה עלי ואמרה שקורסיסטים חדשים אמורים להגיע ושכדאי שנעבור ביחד על הרשימה, כבר כמעט לא היו לו פנים, לנהג מהטרמפ.
להזמנת הספר image
מוזמנים להזמין את חג המשק:
  • לרכישת עותק מודפס, באתר הוצאת כנרת זמורה -  כאן בקישור.
  • לרכישת עותק דיגיטלי מאתר "עברית" - כאן.