ועם רדת הערב, צינת רוח סתיו
שוב לוחשת תפילה, שיגיע מכתב
כשממעל נפרשת חופת כוכבים
בשמיה של ארץ השקד והצבי
(שאול גלעדי, מתוך "בלדה מארץ השקד והצבי")
***
2002.
כשיהיו לך ילדים את תכירי
של מי את?
אל תדאגי, כשיהיו לך ילדים את תכירי.
זה אזור קטן, כולם פה מכירים את כולם.
***
2021.
אל מי תתקשרי, דורה?
אישה לא צעירה מדי, מצד שני גם לא אחת שהיית מגדיר מבוגרת, ניצבת לבדה בעיבורה של דרך כורכר, בין כרמים ושדות. השעה, שעת בוקר מוקדמת מאוד, צינה מנשבת. ערפילי טל הבוקר מתמזגים עם הבל פיה ועם האדים העולים ממנוע הרכב שלה, שהתחמם.
כן, היא יודעת שהרכב שלה התחמם.
היא יודעת גם שעליה לעצור כאן ועכשיו ולא להמשיך בנסיעה, אף שהבית ממש שם, מעבר לעיקול. את זה היא למדה בדרך הקשה רק שבועיים קודם לכן, בכביש המטפס דרומה מהכפר, מתגבש ונאסף לכדי פקק שגרתי, כבכל בוקר, בדרכה אל בירת העמק.
כאז כן עתה, ההר מתערפל בגבה, האדמה רועדת תחת רגליה, ושוב אין דמות גברית בחייה, מישהו חזק ויכול הכול, מישהו שתוכל להתקשר אליו, מישהו שיבוא מהר, שיציל אותה מהמצב.
בפעם הקודמת עלה לה הדבר באיחור רב לעבודה, וכסף ועצבים ודמעות ורחמים עצמיים ומבטי נהגים מאיטים (בעיני רוחה היא חשה בזלזול, מדמה לשמוע אותם ממלמלים "אישה") וממשיכים וחולפים על פניה, אדישים למצוקתה.
עכשיו היא מחכה בצד הדרך, אובדת עצות.
אל מי תתקשרי, דורה?
ואולי הייתָ מצפה שמהאדמה הלחה מגשם דק שזה עתה החל מטפטף, יעלה ריח משכר של התחלות חדשות.
היית מאמין בוודאי שהאדם שיעצור לידה בסופו של דבר בתוך ערפילי השחר הזה, זר כהה ומסתורי יהיה, שיהיו עיניו צרות מעט, שירוק חתולי יבהק בן, ושחיוכו, עמוק גומות וצחור שיניים יהיה.
כן, ברור שיהיה חתיך האיש הזר, שהרי צדיקות, מלאכתן נעשית בידי אחרים.
שהוא יפתח באיטיות שיש בה מן ההבטחה חלון של טנדר עצום ממדים וישאל, צריכה עזרה?
והיא תהרהר, רק להרף רגע, ואז תענה, האמת שכן, ותחייך מלוא רוחב חיוכה, הן בדומה לו, גם בחיוכה מזדהרות גומות של חן.
היא אולי עוד תוסיף אמירה שנונה, מוקדם בבוקר וכבר יש לה דברים חכמים להגיד, והוא יענה לה חיוך, ולרגע יפתח את דלת הרכב, אבל אז, לאחר מחשבה נוספת, יפטיר, שנייה רגע, ויטרוק את הדלת בחבטה קלה, ובנסיעה איטית יעמיד את הטנדר בצד הדרך, וידומם את המנוע, החלטי.
היא בינתיים תספיק לציין לעצמה שהקול שלו עמוק בדיוק כפי שניתן היה לצפות, ואז תשאל שאלה, או יותר טוב, תעיר איזו הערה של אחת שניכר בה שהיא מבינה בטנדרים עצומי ממדים, והוא בקולו העמוק יגיד, הופה!
ושוב יחייך.
היית אולי מצפה שהגבר, שמראהו כדמות שחקן קולנוע מרהיב (בראד פיט, על אף הבלונד זה מי שעולה לה בראש, לא תואם ולא עדכני. מנעד ההיכרות שלה בתחום שחקני הקולנוע הן מזמן כבר תקוע אי־שם בשנות התשעים, בואכה ראשית שנות האלפיים, השנים שבהן היא עוד היתה צרכנית של תרבות, בטרם עברה לגור כאן, השנים שבהן עוד נהוג היה להשוות חתיכים לשחקני קולנוע, השנים שבהן עוד נהוג היה לעשות שימוש במילה "חתיך"), יפסע לעברה בצעד בטוח ויפתה אותה מיד בחיוך רחב, מצומצם עיניים, עמוק גומות.
ומשם, מהר מהר דברים יתקדמו, אין לנו את כל היום, ואילו התשוקה, כאש בשדה קוצים היא מבערת.
ומי יכולה היתה לתאר לעצמה שכאלו תפניות עשוי לקבל הבוקר הזה?
ואולי דווקא היא תהיה המושכת בחוטים. פאם פטאל, היא תפתה אותו בחיוך ממס כשבהילוך רך, חתולי, היא תושיט את ידה ותוביל את שניהם, ככה פתאום, בלי תירוצים ובלי הסברים, אל עבר ערפילי השחר ואדי הטל והתאווה שבינות לעצי הזית.
שיעלו ניחוחות תשוקה לוהטת ממצע העלים הלח והרך (וברור שיהיה רך המצע, ומלטף, וברור ששום ענף זית קוצני לא ייתקע בגבה, ודאי שלא בתחת שלה), בכרם הזיתים שבצד הדרך, ממש כפי שקורה בספרי הרומן הרומנטי, שיותר מהכול היא לא יכולה לשאת את היעדר האמינות המופגן שבהם.
כן, אפיזודת סקס מזדמן של בוקר, בלב כרם זיתים פריפריאלי, עם גבר שפגשת ממש לפני דקות אחדות והוא בול, אבל בול, מי שהיית ודאי, ביקום מקביל, משתוקקת לפגוש עכשיו, בתפר הזמן הצר שבין הלחמניות מהמיני־מרקט של צוסחא בכפר, לבין הכנה זריזה של סנדוויצ'ים לבית הספר, מהר לפני שהאוטובוס הצהוב יגיע ויאסוף את מי שיש לאסוף.
אף טרקטור לא היה חולף במקרה, גם לא תאילנדי רכוב במהירות על אופניים חשמליים, לא זוג או בודדת בצעידת בוקר, גם לא קבוצת ריצה קולנית, מתנשפת.
לא, ההתנשפויות הן שלהם, ושלהם בלבד.
לבדם, רק ציוץ הציפורים וקרניים ראשונות של שמש מלטפת,
וברור, ברור שהשמש מלטפת,
והם, והתשוקה.
אבל אלו דברים שקורים בסיפורים, אתה יודע.
כאן זה החיים עצמם.
ובחיים, אתה יודע, בחיים הדברים הרבה יותר -
לא יודעת מה הרבה יותר.
החיים זה החיים, נו.